איש העלייה השנייה, חלוץ והוגה דעות, איש מופת ואב רוחני, ממעצבי דרכה וערכיה של ראשית התיישבות הציונית המתחדשת.

אהרון דוד גורדון נולד בכפר טרויאנו בחבל פודוליה שבאוקראינה, בן יחיד למשפחה דתית אמידה, שהעניקה לו חינוך יהודי מסורתי. בבגרותו הרחיב את השכלתו ורכש שפות שונות בלימוד עצמי.
בגיל צעיר נישא לבת דודו, פייגיל טרטקוב, ונולדו בתו יעל ובנו יחיאל-מיכל.
התפרנס כפקיד אחוזה, למורת רוחו. ביתו שימש כבית ציוני פעיל וכבר שם בלט בדמותו  החינוכית הכובשת וכפעיל בקהילה.

הגשים את שאיפתו לעלות לארץ רק בשנת 1904 כשהיה בן 48 שנה. למרות גילו המבוגר וחולשתו הפיסית, הקפיד להתפרנס כפועל בלבד. כחקלאי טעם את סבלם של הפועלים בארץ בזמן ההוא: חלה בקדחת, היה לעיתים מחוסר עבודה, נפצע מהתנפלות ערבים וסבל רעב.

את כתיבתו היה עושה בלילות ולא הסכים לקבל עבורה שכר, אף כי התפרסמה בעיתונות לציבור.

ערכיו שייכים לתפיסה פילוסופית של אנשי –רוח באירופה במאה ה- 19, ששאפו לתקן את העולם על ידי תיקון נפש היחיד, ודגלוּ בחזרה אל הפשטות, הטבעיות והאיכרות. א. ד. גורדון שילב ערכים אלה עם עולם התנ"ך, החסידות והקבלה הלקוחים מעולמו הדתי.

במרכז משנתו עמדה תפיסת ערך העבודה כתכלית האדם, במיוחד עבודת-האדמה הקושרת את האדם לאדמה, לטבע ולבריאה כולה.  רעיון זה היה משותף לכול אנשי העלייה השנייה אך א. ד. גורדון נתן לו את הביסוס האנושי – פילוסופי שלו.
כבעל השכלה הטיף לשילוב עבודת כפיים ועבודה רוחנית ובאורח חייו הגשים את האחדות בין ה"תורה" ובין החיים, והיה לסמל ודוגמה שבחיי עמל ועבודה טמונים ההתעלות והתרוממות הנפש.

ערך מרכזי נוסף בתפיסתו הוא אחריותו של האדם כלפי הבורא בשמירה על הטבע ואי-ניצולו. כמטיף למחשבה מודרנית זו נחשב א. ד. גורדון ל"אקולוג "הציוני הראשון ומן הראשונים בעולם שהעלה ערך זה על נס.

חיבתו לשירה וריקוד הקנתה לו מקום מכובד בהוויה הריקודית של חלוצי העלייה השנייה. בהתכנסויות רבות היה הרוח החיה הסוחפת בשירה ובריקודי ה"הורה" הסוערים, והיה משתלב במעגל הרוקדים הצעירים ורוקד בדבקות שדמתה בעיני רבים לדבקות שבתפילה.

באישיותו המיוחדת, פשטות הליכותיו והדוגמה האישית השפיע רבות על בני דורו ושימש כאב רוחני לפועלים וכמקור לתמיכה, עצה ועידוד. השפעתו התרחבה גם מעבר לגבולות הארץ ובשנות העשרים הוקמה על שמו תנועת הנוער  "גורדוניה". רבבות בני נוער התחנכו במסגרת התנועה לאור דמותו וערכיו והיוו מרכיב נכבד בין העולים לארץ.

את שנותיו האחרונות חי בקבוצת דגניה א‘ שעם מייסדיה קיים קשר אמיץ ורב-שנים, והשפיע רבות  על דרך חייהם הייחודית בהתיישבות.  הקפיד גם כאן לחיות כאחד מן השורה ולעבוד בחקלאות.
יעל בתו, שעלתה ארצה עם אשתו מספר שנים אחריו, הצטרפה אליו לדגניה וכאן המשיכה את חייה. בתקופת שהותו בדגניה התבשר על מות בנו שנשאר באוקראינה.

בהיותו בן 66 שנה נפטר ממחלה ממארת. נקבר בחלקת המייסדים בבית הקברות שבדגניה.

ו‘ בסיון תרט"ז – כ"ד בשבט תרפ"ב

 2.6.1856 – 22.2.1922